אולי זה הגורל שהפגיש בינינו.
אולי זה בורא עולם.
זה לא משנה
מה שחשוב שאני איתך.
רחל, בעוד אלפיים שנה, כשמישהו ילחין את השיר הזה ויעשה מיליונים, תדעי כמה האהבה שלי אלייך חזקה.
לא מבין את המנהג המוזר הזה של אנשי חרן. רק כשכול העדרים נוכחים גוללים את האבן ונותנים לכולם לשתות ביחד. איפה התחרותיות? איפה כל הקודם זוכה? חיים שלמים עם עשיו היינו בתחרותיות מתמדת. מאבק. כל אחד רצה להיות הראשון. המוביל. המוצלח. האהוב. לא הרשינו לעצמנו לחכות. מה הפלא שכשראיתי אותה – כבר כלום לא עניין אותי. רק הדחף להרשים. להקדים. להוביל. רק שתבחין בי. אז גללתי את האבן לטובת הצאן שלה על חשבון כולם. יצאתי גבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה